בשנים האחרונות מסתמן כי הפרעת חרדה חברתית הינה הפרעה שכיחה מאוד וכרוכה בסיכון גבוה להופעת דיכאון. מחקר זה מחזק הקביעות הנ"ל ומדגים מספר משתנים מתערבים שמשפיעים על הקשר חרדה חברתית-דיכאון.
רקע: מספר רב של מחקרים הראו על קשר בין SAD (הפרעת חרדה חברתית) ודיכאון. מחקרים אלה היו רטרוספקטיביים וכללו טווח גילאים רחב מאוד, מגיל 16 ועד גיל 65 ויותר, בעוד שתקופת השיא של הופעת SAD היא שלושת העשורים הראשונים לחיים. חשוב לבדוק את ההיארעות של SAD בעשורי השיא של ההפרעה, כדי להבין הפרעה זו טוב יותר ולהעריך יותר טוב את הקשר עם דיכאון משני. לכן יזמו מספר חוקרים מגרמניה וארה"ב מחקר פרוספקטיבי בשלושת העשורים הראשונים לחיים. המחקרים הפרוספקטיביים שכבר פורסמו בנושא היו עם תקופת מעקב קצרה יחסית והועלתה ביקורת כלפיהם שהם לא כיסו את "תקופת השיא של הופעה ראשונה של דיכאון".
מטרות: המחקר הנוכחי חוקר מחדש סוגיה זו בעזרת מידע פרוספקטיבי מהמחקר EDSP STUDY (Early Developmental Stages of Psychopathology), מגיל ההתבגרות ועד גיל 34 ובודק התבניות של SAD ושל דיכאון, הקשר ביניהן וההשפעה של הגיל על קשר זה (באיזה גיל נבדקים עם SAD חשופים יותר לפתח דיכאון?) ותרומתם של משתנים נוספים שמשפיעים על הופעת דיכאון בקרב צעירים עם SAD.
תכנון מהחקר: השתתפו 3021 נבדקים מהעיר מינכן, בני 14-24 בתחילת המחקר (1995) ובני 21-34 בתום המעקב של 10 שנים. במחקר נבדקה ההיארעות של SAD ושל דיכאון (דיכאון מאג'ורי ודיסטימיה) בעזרת שאלון מובנה (CIDI), כשיש להזכיר שהיארעות (Incidence) הינה מספר המקרים החדשים בתקופת זמן מסוימת בסך האוכלוסייה בסיכון.
תוצאות: ההיארעות המצטברת של SAD היתה 11% (8% בקרב הגברים ו-14% בקרב הנשים) ואילו ההיארעות של דיכאון היתה 27% (20.8% בקרב הגברים ו-33% בקרב הנשים). ההיארעות של SAD היתה יותר גבוהה בגילאי 10-19 והיתה נמוכה בגילאים האחרים (עד גיל 10 ובין הגילאים 20-30). החוקרים דיווחו שהתחלת SAD לאחר גיל 25 נדירה. עם זאת, תבנית ההיארעות של דיכאון היתה שונה והתאפיינה עם היארעות גבוהה דווקא בשנים המאוחרות (לקראת גיל 30).
למחצית מהנבדקים עם SAD היה דיכאון בתקופת המעקב. הסיכון היחסי היה פי 3.18. כ-60% פיתחו הדיכאון לאחר התחלת ה-SAD, כ-11% פיתחו את שתי ההפרעות באותה שנה ואילו כ-28% פיתחו הדיכאון לפני ה-SAD. הסיכון לדיכאון היה גם בקרב נבדקים עם חרדה חברתית מפושטת (Generalized) וגם באלו עם חרדה חברתית ממוקדת. בנוסף, הסיכון לדיכאון היה בכל קבוצות הגיל שנבדקו במחקר זה.
SAD היה במתאם עם דיכאון, ללא קשר לגיל התחלת ה-SAD (סיכון יחסי היה בין 1.49 ל-1.85 לאחר נטרול הגיל והמגדר). המשתנים שניבאו דיכאון אצל צעירים עם SAD היו: חרדה או דיכאון אצל הורי הנבדק, עיכוב התנהגותי בילדותEHAVIORAL INHIBITION וחומרת ההפרעה של תסמיני SAD והפרסיסטנטיות שלה. במודלים מורכבים, רוב המתאמים הסטטיסטיים נעלמו והמשיכו להשפיע באופן משמעותי רק העיכוב ההתנהגותי (סיכון יחסי של פי 1.3) ותסמיני הפאניקה (סיכון יחסי 1.85).
נבדקים ללא SAD פיתחו דיכאון מגיל ההתבגרות עד גיל 34 (סוף תקופת המעקב במחקר זה) ואילו נבדקים עם SAD פיתחו דיכאון מוקדם יותר, דבר שהצביע על התפקיד של SAD בגרימת דיכאון מוקדם.
מגבלות המחקר כללו היעדר קבוצת ביקורת למשל של נבדקים עם הפרעת חרדה אחרת, ע"מ להעריך האם הסיכון לדיכאון הינו ייחודי להפרעת חרדה חברתית אם לאו. מגבלות נוספות הינן הקושי לקבוע סיבתיות וגם בכך שחלק מהאבחנות וקביעת גיל התחלת ההפרעות נעשו באופן רטרוספקטיבי (למרות שהמחקר היה בעיקרו פרוספקטיבי).
מסקנות: מסקנת החוקרים היתה ש-SAD היא הפרעה שמתחילה מוקדם וקשורה לסיכון מוגבר לפתח דיכאון. דיכאון עם SAD קשור למהלך חמור של הדיכאון, למחשבות אובדניות תכופות ולפרוגנוזה שלילית. מניעת הדיכאון לא תמיד אפשרית כי מטופלים עם SAD לא פונים לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי ולא מקבלים טיפול מתאים וזאת למרות שהם כן מנצלים שירותי רפואה רבים.
חשוב לדעת החוקרים לערוך מחקרי התערבות בקרב חולי SAD עם פאניקה או עיכוב התנהגותי כדי לאושש את ההשפעה המקלה על המהלך של SAD ועל מניעת דיכאון. לדעתם, גם חשוב לחקור את המשתנים המתערבים (ערפלנים) ואת העול המשני ל-SAD ולהשלכות ההפרעה.
ערך: ד"ר יוליאן יאנקו, מנהל מרפאת ברה"ן רחובות ועורך האתר של האיגוד הפסיכיאטרי הישראלי
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
