מי שמכיר אותי יודע שתמיד יש לי מה לומר. אלא שעם השנים למדתי לא תמיד לתת דרור למילים. היום, ביום ב' ראש השנה, איני יכולה עוד לשתוק. הבוקר, מעל עין כרם והרי יהודה, הדהד צליל תקיעת השופר ואת הצליל הזה שמעתי מהבית. השמיים לא ייפתחו רבותיי, אם על הקרקע אוזניכם לא תהיה כרויה. אם אתם לא תקשיבו. כולם. תקשיבו כולם.
היום, בבתי הכנסת קוראים את סיפור העקידה. אני מבית חילוני, נשארתי חילונית ואהיה תמיד חילונית. ולכן, אין דבר ציני מכך שדווקא אני רואה את משמעות העקידה היום, פה ועכשיו. העקידה הוא סיפור על הקרבה. ויש בארץ הזו כרגע שתי קבוצות של אנשים שהעליתם כולכם על המזבח, אך בשונה מאברהם, אינכם מסירים מגרונם את הסכין.
דמיינו מצב שבו אתם נמצאים בחזית בלבנון ובבית מתראיינים באולפן ומודיעים ש"אין מלחמה". דמיינו מצב שבו אתם מטפלים בפצועי פיגוע ובאולפן מסבירים ש"זה לא שונה מניתוח אלקטיבי". כך נשמעים לנו הקולות המושמעים על ידי המדיה ועל ידי הציבור. אתם בוגדים בנו ובחולים
בואו נדבר תחילה על הזקנים והחולים. אז אתם חושבים שלהקריב אותם זה בסדר. כן, שמעתי על דרוויניזם. האמת שקראתי את כל כתביו. דרווין כתב על survival of the fittest אבל התהליך שהוא תיאר הוא שנים של דילול גנטי טבעי ופסיבי. לא תהליך של השמדה אקטיבית, ביודעין. הגישה הזו של "אני ובלתי אין" לא מתוארת בספרים של דרווין.
לא סתם חברות אנושיות נמנעו מלהשמיד את הקשישים למרות שדבר זה תיאורטית היה מאפשר לצעירים "לחיות יותר טוב". זה מעולם לא קרה כי זה לא באמת יותר טוב. זקני השבט היו והם גם היום הגוף הממתן, המלמד והמוביל. לא הזקנים המתלהמים על המסכים אלא אלה שיושבים בבית וחוששים לדבר. הם חוששים מכם, מהצעירים. אם קשיש התנדב למות (כמו בקרב האסקימוסים), זו בחירתו. אבל מי שמכם להחליט עבורו?
רבותיי, תאמינו לי שקשה לשבת מול משפחות שבחרו (ביודעין או שלא) להקריב את זקני שבטם ואחר כך שואלות ממה הם מתו. וזה יכול לקרות לכל אחד, גם לכם. גם לאמא/ סבתא שלכם וגם לאבא/ סבא שלכם. זה קורה כאן ועכשיו. מה באמת יותר חשוב – אחריות כלפי החלש ממך או בילוי בבית קפה?
אני לא "מקבלת" כלום כדי לספר לכם את זה. מה שאני וחבריי בחזית כן מקבלים זה זלזול מכם. כל שעה, כל יום. זלזול בחיי אדם. זלזול כלפי ערך החיים. זלזול כלפי הזולת. ויותר מכך, זלזול כלפי הצוותים הרפואיים המשקיעים ימים כלילות, מתפרקים חדשות לבקרים ובוכים בפינות חשוכות
יש בארץ כרגע משפחות מתאבלות בגלל מוות של בן משפחה מקורונה. לא עם קורונה - מקורונה. לא משלמים לנו לכתוב על תעודת הפטירה קורונה. אם זה הולך על ארבע רגליים ויש לזה פסים, זה זברה. גם אם זה מחרבן, גם אם זה לועס. קשה לטעות. התמונה של מוות מקורונה ברורה. רק מי שלא ראה את זה יכול להעלות על דעתו שלא.
אז בואו נדבר על המספרים: יותר מ-1,000 משפחות. בשל"ג מתו כ-660 איש. במלחמת לבנון השנייה מתו כ-200 איש. במלחמת יום כיפור מתו כ-2,700 איש. על כל הרוג היו בין שלושה לחמישה פצועים. יש בארץ כרגע יותר משפחות מתאבלות מאשר מספר המשפחות המתאבלות בגלל של"ג ומלחמת לבנון השנייה גם יחד, ואנחנו בדרך ליום כיפור. גם מספר החולים לא יותר קטן ממספר הפצועים במלחמות. יש למעלה מ-4,000 אנשים סימפטומטיים. לא כולם "היו צריכים" למות. יש אנשים צעירים ממני מונשמים ועל מכונת לב-ריאה. יש גם בריאים ממני. ואני די חושבת שיש לי עדיין תרומה לחברה ולכם.
אל תבנו על כך שאם אביכם יחלה, תשלמו שר"פ והוא לא ימות. מי שמטפל בחולים הללו הם צוותי המחלקות של מיון, פנימיות וטיפול נמרץ. הצוות הזה לא קיבל ולא מקבל, לא לקח ולא ייקח כספי שר"פ. אלה הרופאים, האחיות וטכנאי ההנשמה שלא דופקים שעות כדי לצאת מוקדם לקיצורי תורים, לססיות ולמרפאות פרטיות. אלה אנשי הצוות שחיים משכר של 80 שקל עד 100 שקל לשעה ברוטו ועובדים יותר מ-100 שעות בחודש כי יש תקנים ריקים (כי מי רוצה ללמוד רפואה ולעבוד כך? רק צדיקים...).
אלה הם הרופאים שלא שילמתם להם מעולם כי לא הבנתם כמה שהם חשובים, שהם באמת מצילים חיי אדם. והם גם לא יבקשו כי לא בשביל הכסף שלכם הם למדו רפואה. אחרי ניתוח של שעתיים עבורו שילמתם 40,000 שקל לכירורג ולמרדים, הם יטפלו באהוב שלכם חודשים, ללא שקל של שר"פ. יותר ויותר מהם חולים ונכנסים לבידוד. כן, יש מכונות הנשמה. אין צוות שיפעיל אותם. נגמרים הצדיקים. אלא אם אתם מחשיבים סטאז'רים (ולא, אני לא מגזימה).
לא, אני גם לא "מקבלת" כלום כדי לספר לכם את זה. מה שאני וחבריי בחזית כן מקבלים זה זלזול מכם. כל שעה, כל יום. זלזול בחיי אדם. זלזול כלפי ערך החיים. זלזול כלפי הזולת. ויותר מכך, זלזול כלפי הצוותים הרפואיים המשקיעים ימים כלילות, מתפרקים חדשות לבקרים ובוכים בפינות חשוכות. צוותים המתחננים שתקשיבו להם. אנשים הנמצאים בחזית המלחמה הזו, כי זו מלחמה, שלא תטעו לחשוב אחרת.
אין לנו דוברים כי אנחנו עובדים ולא מדברים. אין לנו תקציב לדוברים כי אין לנו שר"פ ואנחנו לא עובדים תחת "חוזים אישיים". אין לנו גם זמן לאולפנים ולראיונות כמו אלה ממחוזותינו המוצאים זמן להתראיין במדיה בשעה שאנו כורעים תחת הנטל. המדינה הזו כולה היא קורבן של מדיה בלתי אחראית הנותנת במה לאנשים המכחישים את אשר עיני כולנו, כל מי שנמצא בחזית, רואה. את האמת.
דמיינו מצב שבו אתם נמצאים בחזית בלבנון ובבית מתראיינים באולפן ומודיעים ש"אין מלחמה". דמיינו מצב שבו אתם מטפלים בפצועי פיגוע ובאולפן מסבירים ש"זה לא שונה מניתוח אלקטיבי". כך נשמעים לנו הקולות המושמעים על ידי המדיה ועל ידי הציבור. אתם בוגדים בנו ובחולים. החל ממי שמראיין רופאים "מומחים" שמעולם לא למדו אפידמיולוגיה ולא יודעים איך נראה מודל, וזוכי פרס הנובל שמעולם לא ראו חולה, המשך במובילי המדיניות שמעולם לא שמעו מיד ראשונה ולא מול מצלמות את הצוותים המטפלים במונשם על מכונת לב-ריאה, מעולם לא מצאו לנכון לזמן אנשי צוות מהשטח כדי לשמוע מה קורה בחזית ואינם מחשבים איפה קצה גבול היכולת של אנשים שמצאו את עצמם בחזית באמצע החיים.
אנחנו עכשיו בקרב הישרדות ויש לנו מטרה משותפת: לא להיות מדינה שחיה עם אות קין על כך שהקריבה את זקניה. מדינה שהפכה למלאה בנכים צעירים - חולים שיסבלו ממחלת ריאות כרונית אולי במשך שנים, שאותם כולנו נממן
גם כל המתראיינים שמעולם לא נכנסו לאוהל קורונה ולא חיבקו את בני המשפחה המייבבים על יקיריהם - מוטב להם לשתוק. מדינאי גנרל שלוחץ יד במסדרון מול מצלמה עם רופא המטפל בקורונה הוא בדיחה. תתלכלכו. אחר כך נדבר. לגנרלים אסור להוביל קרב מאולפן ואפילו מדינאי באולפן ומראיין צריכים להתבטא באחריות ומתוך ידע בעת מלחמה.
כן, בין המראיינים ומתראיינים יש יחידי סגולה שאינם רואים בראיון במה שנועדה לקדם את העתיד העיתונאי/ פוליטי שלהם אלא מקום ללמד את הציבור אחריות מהי. אלה הם המתונים, השקטים, ודווקא על אלה המדיה התנפלה, אותם היא סירסה. את מי שאתם אמורים לשמוע, אתם לא שומעים ובעיקר אינכם שומעים או רואים את מי שבשטח.
אז מה דעתי על הסגר? האמת, מעט מדי מאוחר מדי. ובזה לא רק הממשלה אשמה. די עם ההאשמות ובעיקר די להאשים את האחר. מי שרוצה לשפר חייב להסתכל על עצמו בראש ובראשונה. זו אשמת כולנו. כל מי שלא הבין שאנחנו עכשיו בקרב הישרדות, שיש לנו מטרה משותפת לא להיות מדינה שחיה עם אות קין על כך שהקריבה את זקניה. מדינה שהפכה למלאה בנכים צעירים - חולים שיסבלו ממחלת ריאות כרונית אולי במשך שנים, שאותם כולנו נממן. מדינה מלאה בחולים שאנחנו אפילו לא יודעים מהם הסיבוכים הנוספים לטווח ארוך שאותם נגלה בעתיד.
למחלות זיהומיות רבות (ובעיקר לוירוסים) סיבוכים קשים מאוחרים – סרטן של הכבד המופיע 20 שנים אחרי הפטיטיס, לימפומה שנים אחרי זיהום בוירוס HTLV-1, עקרות בקרב גברים בוגרים שסבלו בילדות מחזרת. אל לנו להיות קצרי רואי. קחו אחריות, זו מלחמה. לא פחות מלבנון, לא פחות מיום כיפור. מתים אולי פחות צעירים אבל אין מוות אחד "מוצדק" יותר מאחר. מוות הוא מוות. נכות היא נכות. סבל הוא סבל.
היום, ביום ב' ד'ראש השנה, יום תפילה על העקדה, אני מבקשת, הסירו את הסכין מצווארנו, תנהגו באחריות. דתיים, חילונים, עצמאים, אמנים, אנטי-ביביסטים ואלה שבעדו, היו כל ישראל ערבים זה לזה.
הכותבת, פרופ' שרון ענב, היא רופאה בכירה, מומחית בהרדמה וטיפול נמרץ; מנהלת טיפול נמרץ כירורגי, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים